תביעה של בנק כנגד לקוח נדחתה מחמת התיישנות

פורסם באתר נבו

בית המשפט דחה תביעה של בנק כנגד לקוח מחמת התיישנות תביעתו. נפסק, כי לתובע עמדה הזכות החוזית, להעמדת ההלוואה לפירעון מידי כאשר הנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים על חשבון ההלוואה, ומאז חלפה תקופת ההתיישנות.

התובע – בנק הגיש כנגד הנתבעים תביעה לתשלום יתרת הלוואה שלא סולקה. הנתבעים הגישו בקשה לרשות להתגונן ובמסגרתה העלו טענת התיישנות. הנתבעים טענו, כי מאז שהפסיקו לשלם בגין ההלוואה חלפה תקופת ההתיישנות. מנגד, התובע טען, בין היתר, כי בהסכם ההלוואה צויין, כי הנתבעים מוותרים על כל זכויותיהם לטעון טענת התיישנות.

בית המשפט דחה את התביעה מחמת התיישנות ופסק כלהלן:

הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה.

בנסיבות העניין, עולה בצורה חד משמעית כי קיימים מסמכים רבים שלא הוצגו על ידי הבנק לביהמ"ש, ואשר נוגעים ישירות לשאלה שבמחלוקת, היינו , לנושא ההתיישנות.

הלווים, הנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים כבר בפברואר 1999, אם כך לתובע קמה הזכות לדרוש את מלוא התשלומים על חשבון ההלוואה ממועד זה.

אם הנושה צריך ליתן דרישה לשם קביעת מועד הפרעון, עליו ליתן הדרישה תוך זמן סביר, ואין הוא רשאי להמתין עד בוש. עקרונות כללים אלה הם שניים: ראשית, העקרון הכללי בדבר ביצוע פעולה משפטית בתום לב, עקרון תום הלב דורש כי הנושה יבצע הדרוש בזמן סביר ולא יעמיד את החייב בפני מצב שאין הוא יודע עוד מה דין החוב וכיצד להוכיחו; שנית, העקרונות הכלליים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות, אשר מצדיקים מתן הודעה תוך זמן סביר כדי להגן על האינטרסים הראויים של החייב ושל הציבור.

לתובע עמדה הזכות החוזית, להעמדת ההלוואה לפירעון מידי כאשר הנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים על חשבון ההלוואה, בפברואר 1999, והמתנה של שנה וחצי עד להעמדת ההלוואה לפירעון מידי, בלא שיש נסיבות המצדיקות זאת, בלא שהוכחו הנסיבות שיתמכו בטענה כי היה מקום להמתין למעלה משנה וחצי.

ויתור גורף ומראש על טענת התיישנות חושף את הלקוח לסיכוני תביעה שהדין מבקש לפטור אותו מהם, ומעמיס עליו נטל לשמור את ראיותיו מעבר לתקופת ההתיישנות, משכך אין להרשות אותו.

ציטוטים ממיני רציו שפורסם באתר נבו – www.nevo.co.il

לפסק דין באתר נבו

http://www.nevo.co.il/psika_html/shalom/SH-07-35191-147.htm