בית המשפט פסק כי בנק לאומי ישלם לתובע כ 400 אלף שקל שנגבו על ידי הבנק ממימוש ערבותו

בית המשפט קיבל תביעת התובע להשבת כספים שנגבו על ידי הבנק ממימוש ערבותו. נפסק, כי הנתבע עוול כלפי התובע ברשלנות בכך שלא התאים את כתב הערבות המתמדת לדרישותיו המפורשות של התובע וכן הפר כלפיו את חובת הגילוי והאמון בה נושא הנתבע, כבנק – כלפי ערבים בכך שנמנע להציג בפניו את נוסח הערבות הבנקאית ואף את מסמך שמירת הערבויות.

התובע הגיש כנגד הנתבע – בנק לאומי, תביעה להשבת כספים שנגבו על ידי הנתבע ממימוש ערבותו. בכתב התביעה נטען, כי התובע חתם על כתב ערבות לטובת הנתבע בקשר לערבות בנקאית מוגבלת אשר הבנק הוציא עבור צד ג' להבטחת התחייבויותיו של האחרון לטובת צד ד',
להבטחת תשלומי דמי שכירות בלבד שהתחייב צד ג' כלפי צד ד'. לטענת התובע, הנתבע שינה את ערבותו הבנקאית שכן התברר לו, כי הוא ערב לכאורה כלפי צד ד' להבטחת כל סכום המגיע לו מצד ג' בקשר עם הבטחת הסכם השכירות.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
בנסיבות העניין, עולה כי פקידי הנתבע הציגו בפני התובע מצג לפיו קיבלו את דרישתו לייחוד ערבותו אך ורק לתשלומי שכר הדירה וכי התובע הסתמך על מצג זה והונע לחתום על כתב הערבות המתמדת בבחינת ערבות ספציפית להבטחת תשלום דמי השכירות.
הנתבע למצער עוול כלפי התובע ברשלנות בכך שלא התאים את כתב הערבות המתמדת לדרישותיו המפורשות של התובע וכן הפר כלפיו את חובת הגילוי והאמון בה נושא הנתבע, כבנק – כלפי ערבים בכך שנמנע להציג בפניו את נוסח הערבות הבנקאית ואף את מסמך שמירת הערבויות.
יתר על כן, גביית סכום הערבות המתמדת מהווה בנסיבות העניין שימוש בזכות שלא בתום לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

ציטוטים ממיני רציו שפורסם באתר נבו
לפס"ד
http://www.nevo.co.il/psika_html/shalom/SH-07-30648-696.htm